צרו עמנו קשר!

מכתב לאחי הגדול

ארמונד לוי


הזיכרון הראשון שיש לי מארמונד הוא כאשר שיחקנו יחד עם יתר הילדים בבניין במשחק שנקרא 'ממשלה'. במשחק נקבעו אחראים ויצרנו כסף מניר. כל אחראי קיבל תקציב מסוים שחילק לפקודיו. היינו מתכנסים, קונים ומוכרים דברים חסרי ערך וזה העסיק אותנו מאוד.

 מדי פעם בשבת היינו הולכים לראות סרט, כמובן של מלחמות והמערב הפרוע.
בתור ילד ידעתי מראש שהגיבור הוא זה שינצח וישרוד. פעם אחת זה לא קרה. הגיבור נורה דקה לפני סיום הסרט. אני זוכר שהייתי עצוב מאוד. תיארתי לעצמי שזה קרה במציאות. אז ארמונד אמר לי: "אל תדאג זה רק סרט, בהצגה הבאה הגיבור שוב ילחם ברעים."

בתקציב המועט שהיה לנו קנינו חוברות מצוירות של טרזן וגיבורים אחרים ועקבנו בדריכות אחר מעלליהם. מובן שכל חוברת הסתיימה ב־"ההמשך בשבוע הבא". החלפנו חוברות עם חברים ושכנים ולפעמים היו מריבות.

כשגדלנו מעט התחלנו להתעניין בבולים. היינו אוספים ומחליפים בולים. הכרנו את מדינות אירופה . כשקיבלנו בול ממדינה לא מוכרת זה היה נחשב בעיננו לבול יקר.  את הבולים היינו מדביקים בעזרת דבק עשוי מקמח ומים. הכי חשוב היה לשמור על כל "השיניים של הבול".
אבא הכין לנו מחברת עם כותרת בכתיב אמנותי."ארמונד ואמיל לוי".

 שכנה מבוגרת הייתה אוספת את הילדים ויוצאת איתנו לטיול בפארק  bardo. הבניין היה מחולק לארבע יחידות, כולן בקומה הראשונה .בכל יחידה שלוש או ארבע משפחות סביב פטיו אחד. בסך הכול חמש עשרה משפחות. מטבח אחד ושירותים אחד שימשו את ארבעת המשפחות.

גרנו תשע נפשות בדירה בת שני חדרים. למרות תנאי דיור אלה לא היה בנו כל כעס או תסכול. קיבלנו זאת בטבעיות.
 היינו מלוכדים מאוד ושמחים בחלקנו. אבא שתה יין בערב והיה מספר את מעללותיו בילדותו ובעיקר בבית הספר והיינו מתגלגלים מצחוק.

אני זוכר שסיפרנו בדיחות. אירועים מצחיקים לא חסרו בבניין, ארמונד היה מזכיר אותם והיינו צוחקים.

כשהיינו בבית הספר לא סיפרנו להורים שהמורה היכה אותנו בשל התנהגות כלשהי. בפעם היחידה שסיפרנו לאבא על המקרה חטפנו עוד מנה.

האמונה במורה הייתה עיוורת. את שיעורי הבית עשינו בהתחלה ביחד ארמונד ואני. לא עבר זמן רב עד שהתקוטטנו וזאת מאחר שנהגתי לזמזם בזמן הכתיבה וזה הפריע לו מאוד. לכן הייתה הפרדת כוחות.

ארמונד הצטיין בלימודים והיה יכול בקלות להמשיך ללימודים גבוהים, אך נאלץ כמוני לצאת לעבוד כדי לתמוך במשפחה.

בהיותנו בבית הספר הלכנו ללמוד תורה "בחדר" לקראת בר המצווה.ישבנו על ספסלים בחצי מעגל וקראנו בתורה בלי להבין כמעט אף מילה. לא אהבנו את זה. אחרי בר המצווה היינו פטורים מלהגיע "לחדר". כאשר ארמונד עשה בר מצווה הוא אמר לי "אני גמרתי עם הסיוט הזה. אתה צריך להמשיך עד בר המצווה שלך. 
בגלל אובדן ילדים בלידה ואחריה, נתנו לנו ההורים שמות של רבנים ורשמו אותנו כחברים בחברה קדישא. מדי פעם הלכנו ארמונד ואני לאסוף תרומות לקהילה. לשם כך היינו מצוידים בסל ומעדר כסמל לעובד בבית העלמין.

 שנינו יצאנו לעבוד – ארמונד למד הנהלת חשבונות ועבד בחנות לחלקי חילוף למכוניות, ואני עבדתי בבית מלאכה לחריטה אמנותית.

עבדנו מפוצל, ובצהריים לפני ואחרי האוכל היינו משחקים כדורגל בפטיו. הכדור היה מתנפץ על השכנים. זה לא הפריע לעוברים ושבים בדרך למטבח ולשירותים המשותפים.

את המשכורת היינו נותנים לאימא, והיא הייתה משאירה לנו כסף לקולנוע בשבת.  כל העת האווירה בבית הייתה טובה, אף על פי שעברנו תלאות למיניהן. כל מחלה הייתה קשה בפני עצמה וגם המצב מבחינה כלכלית היה די קשה.

לאבא הייתה נגריית רהיטים. הוא היה יותר אמן מאיש עסקים. השקיע שעות בייצור רהיט ולכן התפרנס רק בקושי. הנגרייה לא החזיקה הרבה זמן. ארמונד ואני היינו הולכים בימי ראשון כדי לעזור. להיות בנגריה היה בשבילי סיוט וחיפשתי כל אמתלה כדי לברוח, ואילו ארמונד תפס עד מהרה את המקצוע ויצר רהיטים מסוגננים ויפים.

כשבגרנו יצרנו חברויות בשכונה ובעבודה.
מפאת הפרשי הגילאים לארמונד היו חברים משלו, ולי היו חברים בעיקר איטלקים.  כל העת האווירה בבית הייתה של ליכוד. שמחות לא חסרו עד אשר אמנו נפטרה.

זמן קצר לאחר מכן, אבא קיבל אירוע מוחי. האירועים קרבו אותנו מאוד. ארמונד ואני הפכנו למפרנסים העיקריים של המשפחה.
כבר באותה עת ארמונד החל להתעניין בעליה לארץ. שנינו לא רצינו לשרת בצבא תוניסיה.

ארמונד קרא המון ספרים והיה חדור אמונה בנוגע ארץ ישראל. הסוכנות פעלה בחשאי ולא ידענו מתי אנחנו יוצאים. ביקשו מאיתנו לעבור בדיקות ובין היתר בדיקות שתן. מאחר שאבא היה חולה ומחשש שהסוכנות תדחה אותנו בגלל אבא, ארמונד הציע שניתן שתן במקום אבא.זה עבד וכך קיבלנו אישור שכולנו בריאים.

בהתראה של ימים אחדים, נאמר לנו שאנחנו יוצאים לדרך. אספנו מעט חפצים ובעיקר ספרים. את הריהוט לא הספקנו למכור. נעלנו את הבית ויצאנו לנמל.
 יצאנו לפלרמו ומשם לנפולי. ארמונד ואני חרשנו אותה מדי יום ביומו. לא הייתה בעיית שפה כי דיברתי איטלקית שוטפת. לאחר שבועיים עלינו על אניה רעועה ודהויה בשם ארצה. בתוך יומיים חלו כולם במחלת ים. ארמונד ואני היינו היחידים שפקדו את חדר האוכל.

במהלך ההפלגה קיבל ארמונד תפקיד מאחד האחראים. אני זוכר כמה שהוא שמח להיות על אניה ישראלית ולמלא תפקיד – זה היה בשבילו דבר עצום.

ביום הראשון לעבודה בארץ התייצבנו בחולצות לבנות. לסלילת כבישים זה לא בדיוק התאים והוותיקים צחקו. ארמונד אמר להם שאלה החולצות שיש לנו. באותו יום קנינו חולצות חאקי ולמחרת היינו ככל העובדים. לא הרגשנו קושי או מועקה בהיותנו במעברה. כל דבר נראה לנו טבעי. עבדנו שבועיים בחודש. זה הספיק לכלכלה ולסרט פעם בשבוע. לקולנוע היה גג מפח. כשירד גשם היה רעש כזה, שלא איפשר לשמוע את השחקנים והסרט הפך אילם.

 התחלנו לעבוד בבית חרושת ישסבסט. מאחר שהיינו שני התומכים במשפחה, ארמונד שירת קודם ואני אחריו.  ארמונד קרא המון. היה מנוי על Mecanick popular , reader digest,  אני העדפתי אופניים....

בכסף שחסכנו חיתנו את ז'קלין, וכך למעשה התחיל כל אחד מאיתנו מאפס בתחילת דרכו. ארמונד היה מאושר כאשר התחתן והקים משפחה עד שפרצה מלחמת ששת הימים.

 אני גויסתי ברחוב, בלי אפשרות להגיע הביתה או להודיע למישהו (לא היו סלולרים בזמנו). לא ידעתי מה קורה עם ארמונד, ורק בתום המלחמה נודע לי על האסון.

 נשאר בי זיכרון של אח ישר, מסור, חכם, נאמן וגאה להיות ישראלי –  כך נזכור אותו.

                                                                                                                  אמיל