972525738866 צרו איתנו קשר בווצאפ צרו איתנו קשר בווצאפ

צרו עמנו קשר!

מה מורה חדש צריך מצוותי הניהול בבית הספר/דנה קורן

מאמרים מקצועיים » השתלמויות למורים
 

מיומנה של מורה בשנת החינוך וההוראה הראשונה שלה:

 

"אני לא יודעת אם סיפרו לכם, אבל המפגש הראשון של מורה עם הכיתה שלה, אפוף בקסם מיוחד. הפרצופים התמימים, העיניים הבוהות, הידיים המשולבות, הרגועות... ממש כאילו מישהו פיזר אבקת קסמים, שרק המורה רואה  בזמן שהיא מספרת על עצמה, אומרת מה הציפיות שלה מהקשר, ושואלת על הציפיות שלהם.

 

אני גם לא יודעת אם סיפרו לכם, אבל המפגש הזה, הראשון, יש בו שקט. לא שקט טוב של הקשבה וריכוז. שקט אחר. שקט של מבוכה, של חוסר ביטחון. במפגש הראשון, המילים היחידות שהצלחתי להוציא משלושה עשר התלמידים החדשים שלי הן: כן, לא ובמקום הראשון – לא יודע. האדישות שלהם להתלהבות המוגזמת שלי הכתה בי והורידה אותי חזרה. כמה עצוב ומקסים זה לא לדעת כלום על עצמך?

 

אוקיי... זו רק ההתחלה, זה בסדר. ברור שעדיין אין להם ביטחון לדבר, לספר על עצמם ולשתף. מה ציפית? הכל זה תהליך. אני יודעת את זה ומאמינה בזה. בסוף עוד הם יפתחו לאט לאט ויהיו לנו דיונים בלתי נשכחים. כאן, ממש בתוך הכיתה הזאת, שמהיום היא הכיתה שלי. במעגל כיסאות המסודר להפליא הזה, ממש פה, אני אצור יחד איתם פלאים קטנים של הבנה ואהבה.

 

המפגשים השני, השלישי והרביעי מביאים איתם פיק ברכיים חדש. אני ממש צריכה ללמד. אני חייבת לעניין אותם! חייבת! אני חייבת להראות להם ששיעורי חינוך וספרות הם הדבר הכי מעניין שיהיה להם בשבוע. ולא תאמינו, זה עובד! הם משתתפים, שואלים, מביעים, מסכימים, מתווכחים – ממש כמו שדמיינתי. ויותר מזה... לא נעים להגיד, אבל אני מרגישה שהם אפילו מחבבים אותי. הם מחייכים, הם מתעניינים בי. הם צועקים 'יש!' כשהם שואלים איזה שיעור יש עכשיו ואני עונה 'חינוך, איתי'. הלב שלי מתרחב ואני חוזרת הביתה כל יום עם שיר בלב. פשוט כך.

 

אני חושבת שהמשבר הכי גדול הגיע כשירד לי האסימון שההתחלה המתוקה שלי היתה רק בגלל שהם עדיין לא הרגישו איתי מספיק בנוח. כשהם התחילו להרגיש בנוח, המפגש בכיתה הפך להיות מאתגר יותר ויותר. אני יודעת – יש סיבה לכל תלמיד שמפריע. יש לו צורך מסויים שיכול להיות קשור בתשומת לב, בהרגלים ישנים, בבעיות חברתיות ומה לא? אני פה בשביל לאתר את הצרכים האלה ולתת להם מענה.

 

לנהל כיתה או שיעור זה הדבר שכמעט שבר אותי. מאוד קשה להעביר את התחושה של לעמוד מול סך הכל חמישה עשר תלמידים (מס' קטן מאוד לעומת רוב בתי הספר), במשך שעה ורבע ולנסות ללמד, להעביר משהו או פשוט – לדבר. והשאלות, אח, השאלות הקטנות שמתרוצצות בראש תוך כדי..... "אבל אולי חפרתי מידי? הסברתי יותר מידי. הם איבדו ריכוז. אבל הם לא מתחילים לעבוד כי הם לא מבינים, אז אני חייבת להסביר שוב! אוף, כנראה שהסיפור הזה פשוט לא מעניין אותם.

 

איך לעזאזל אני הופכת אותו למעניין עכשיו? אין, זה כבר אבוד, הם כבר שונאים אותו וחרצו את דינו. הייתי צריכה לבחור בסיפור השני. המשימה הזאת קשה מידי. כשקשה מידי הם מוותרים ואיבדתי אותם לשיעור. טוב נו, יש שניים שכן התחילו לעשות את המשימה. אבל כל השאר, כל השאר פשוט לא שמים עליי, לא שמים עליי, לא שמים עליי!".

 

החוויה של שיעור כזה, היא הרבה יותר חוויה של המורה עם עצמה והרבה פחות עם התלמידים. שלה עם עצמה. ההשפלה, תחושת האפסיות וחוסר המשמעות צובעת את הכל בשחור. מצאתי את עצמי יוצאת משיעור לא עצבנית, לא עצובה, לא מאוכזבת. מצאתי את עצמי יוצאת משיעור שאני פשוט שונאת את עצמי. מבקרת כל תגובה גרועה שהיתה לי לתלמיד, נזכרת בקול שלי, בצעקה שצעקתי ונגעלת. מי את? זאת ממש לא המורה שרצית להיות.

 

ממש לא ככה דמיינת את עצמך. את פשוט גרועה, לא אשת חינוך, לא מגיע לך להיות פה כי הגישה שלך פשוט לא נכונה. הייתי חוזרת הביתה ובוכה כל יום, כל יום. מידי פעם היו חוויות טובות, שיחה פה, שיחה שם עם איזה תלמיד שגורמת להרגשה טובה. אבל אפשר לסכם את שלושת החודשים הראשונים של השנה בתכנונים למה אני עושה אחרי שהשנה הזו נגמרת, איך אני הולכת לתחום שכנראה מתאים לי הרבה יותר, מפתחת אותו ומתחילה מחדש – צועדת אל עתיד ורוד ורגוע.

 

נקודת המפנה שהייתה לי בתחושה שלי עם עצמי הייתה אחרי שיחה עם סגנית בית הספר, אישה שבלי שום סיבה שאני יכולה לנסח, אני מעריכה מאוד. נכנסתי אליה למשרד והתחלתי לבכות. פעם ראשונה שבכיתי מול מישהו שהוא לא בעלי על כל הסיפור. היא אמרה הרבה דברים והסתכלה בעיניים טובות מאוד, אבל הדבר הכי פשוט שהיא אמרה שגרם לי לנשום עמוק ולהחליט שאני מרימה את עצמי – הוא שהיא סיפרה שגם לה היה ככה בשנה הראשונה שלה כמורה ושהיא אמרה למנהל שהיא לא רוצה יותר. ככה פשוט.

 

שמעתי הרבה פעמים סיפורים על הקושי הזה מהחברות שלי לסדנת הסטאז', ידעתי שאני לא לבד. אבל לשמוע את זה ממישהי אותה כל כך הערכתי, שכבר 20 שנה במערכת. זה עשה את ההבדל. פתאום הזכרתי לעצמי שאני מורה סך הכל שלושה חודשים, ושאלוהים, יש לי עוד המון מה ללמוד. המון.

 

מאז הדברים התחילו להסתדר לא כי היה איזה קסם והתלמידים החליטו לאהוב ללמוד, אלא כי אני שיניתי גישה ונרגעתי. לא לגמרי, עדיין לא שם, בכלל. אבל הפסקתי לשנוא את המורה שאני. והתחלתי להבין שאני תלמידה בעולם הזה שנקרא חינוך ושאני פשוט חייבת להמשיך ללמוד, להשתפר, עד שאני אהיה מורה מצויינת. וגם אז, לא להפסיק.

 

כשהתפנה לי בראש מקום לחשיבה וביקורת והתחלתי להסתכל על בית הספר, על המערכת והאנשים בה גם הצלחתי לאתר את הצרכים שלי ולנסות לענות על חלק מהם.

 

אז מה הצרכים של מורה ומחנכת בשנה הראשונה להוראה? 

קודם כל, אני צריכה מקום קבוע ויציב לפרוק. לבכות, לדבר, לשתף. אני צריכה שמישהו ידבר איתי עליי ועל הרגשות שלי בתוך שיעור. לא בשביל היחס והכתף התומכת, באמת שלא. (אולי יש כאלה שגם את זה צריכים, אבל לא בשביל זה). אלא בשביל שאני אוכל לעבד את החוויות שלי, ללמוד מהן ולא לשקוע מהן. מישהו שישאל אותי שאלות, שיעזור לי לעשות רפלקציה עם עצמי. הרגעים המעטים שזה קרה (בעיקר בטעות, בסדנת הסטאז', שיחות עם משפחה וחברים, אנשי צוות פה ושם..) הביאו אותי למקום של רעיונות, יצירתיות, עשייה והתפתחות. כשהייתי לבד עם התחושות שלי, נכנסתי לכעס על עצמי ושיתוק מקצועי.

 

הצורך השני שמצאתי, הוא דמויות שיכולות לתת עצות מקצועיות ופרקטיות להתמודדות עם הקשיים האישיים-פנימיים, ובעיקר עם ניהול השיעור והקשר עם התלמידים. לא חיבוק, לא הנהון של הבנה, לא מקום לבכות בו – עזרה מ-ק-צ-ו-ע-י-ת. הפנייה לגישות תיאורטיות חינוכיות רלוונטיות, דרכי הוראה שונות, טיפים, רעיונות, נקודות מבט שונות להסתכל דרכן על החינוך ועל המפגש הספציפי שלי עם הכיתה.

 

לא, אני לא צריכה שהמנהלת או אחראי המשמעת ייכנס לכיתה שלי ו'ישליט שם סדר' ואז אני אמשיך ללמד – ממש, ממש, ממש לא. זה רק פוגע בקשר שלי עם התלמידים ובסמכות שלי מולם. אני לא צריכה שתפתרו לי בעיות רגעיות ושתייצרו לי שקט בכיתה. אני צריכה שתעזרו לי ללמוד לעשות את זה בעצמי, שתעזרו לי לבנות סולם שבעזרתו אני אגיע למעלה לבד.

 

הצורך האחרון והכי חשוב בעבורי, הוא המקום לדיבורים גבוהים. לדבר על חינוך, על אנשים, על ילדים. לדבר קלישאות, לדבר פילוסופיה, לדבר על אמונה בתלמידים, על אהבה אליהם, לדבר על המקום שלהם, להבין אותם. כמו שמדברים בסמינר לחינוך, כל השיחות הגבוהות האלה שלפעמים הן מייגעות אבל הן מה שיצר אצלנו הסטודנטים הצעירים את הניצוץ הזה, הברק הזה בעיניים שגורם לנו לרצות להכנס יום-יום לכיתה ולראות פרצופים של ילדים שאנחנו אוהבים ללא תנאים, שהם סומכים עלינו, אוהבים אותנו וגם כשהם יקללו אותנו, יתעלמו מאיתנו וישפילו אותנו – הברק הזה של האהבה הזו שלא תלויה בדבר, יישאר בעיניים.

 

יצאתי מלימודי חינוך וברגע אחד הדיונים היפים האלו על חינוך ועל העולם ועל נפש האדם הפכו לדיונים על השתלמויות, חדרים בטיול שנתי, מיקוד לבגרות, מבחנים והזנה במשו"ב, הזמנת הורים והגשה של מערכים ספרותיים שצריכים להיות בנושא איקס כדי שיתחבר לחומר בהיסטוריה וכו' וכו'. הכל חשוב. הכל. אבל יש לי חוסר. יש לי חור שאני צריכה שיתמלא במחשבות חינוכיות כדי להיות אשת חינוך טובה יותר.

 

אני צריכה פלטפורמה להזכיר לעצמי למה אני פה. לא לא לא. לא שישאלו אותי בכל מפגש סדנאי 'למה אתם באמת פה?'. מספיק, לא התשובות הרגילות אך האמיתיות שכולנו עונים, שאנחנו פה כדי לעשות טוב וכי זה נכון וכי אנחנו אוהבים נערים וילדים ותחושת שליחות ובלה בלה. תזכורת פנימית, של הלב, התשובה הזו שאי אפשר לנסח אותה במילים. בלי הפלפולים החינוכיים אנחנו נשכח את התשובה הזו (זו שאין לה מילים), ונהפוך להיות מורי-מערכת שיכולים להיות טובים, אבל לא מורים של הלב.

אם יהיה מישהו שיעזור להזכיר את זה זה יהיה נחמד, אבל זה בעיקר אני מול עצמי - הכל זה תהליך, אני יודעת ומאמינה בזה. בסוף אני אהיה מורה מטורפת. אני אהיה המורה הכי טובה שיכולה להיות, מורה מצויינת. התלמידים שלי יאהבו את עצמם, יסלחו לעצמם, יאהבו את העולם ויעופו על החיים שלהם."

דנה קורן